כמה מילים על חשיבותו של מגע כף הרגל בקרקע.
בשיעורי היוגה אנחנו מדברים לא פעם על מתן תשומת לב לתחושה של כף הרגל הנוגעת הקרקע. על היכולת שלה לחוש חיבור לאדמה והשתרשות. אני ממליצה שוב ושוב על הסרת הגרביים. מה האובססיה הזו שלי, ובכלל של כל תרגול יוגה מודע, עם כפות הרגליים?
ובכן, בכף הרגל יש ריכוז עצום של רצפטורים סנסוריים ומוטוריים. כלומר – סוליות כף רגלנו הן אחד האזורים הכי רגישים והכי קשובים לסביבה שיש בגופנו!
אזורים אלה מהווים למעשה מערך מעולה של ביופידבק טבעי: הגוף יכול לאסוף דרכם מידע שעוזר לו לכוונן אותנו בכיוון עדין ולשמור בכך על תפקודו התקין. כאשר מידע חושי מגיע מכף הרגל למוח שלך, הוא מסוגל לתת פקודות שיוצרות התאמה לשרירים ברגליים, בגב ואפילו בזרועות.
בשיעור יוגה יש לכך ערך מיוחד, כשאנו חווים דרך כפות הרגלים את היכולת שלנו להשתרש. פירוש הדבר, בראש ובראשונה, שאפשר לתת לאדמה תחתינו את ההזדמנות לתמוך בנו באופן מלא. ללא תחושה טובה של האדמה שתחת רגלנו, הגוף חווה כל הזמן תחושה תת-הכרתית של חוסר בטחון מסוים ביכולת למסור את מלוא המשקל לאדמה, מצב שמשפיע על הנטייה לכווץ כיווץ מיותר אזורים במעלה הגוף, במעלה הגב ועוד יותר מכך במעלה הכתפיים ובצוואר, מתוך נסיון "להחזיק את עצמנו". זהו מתח המצטבר לאט לאט בגוף, ומסתיים בסופו של דבר בכאבים ובקושי להרפות.
הימצאות מתמדת בתוך נעלים, מרופדים בנוחות עם גרביים, אמנם מגינה עלינו מקרקע מחוספסת, אך בו זמנית גם משתקת , או מחלישה מאד, את האפשרות לביופידבק. מרדימה את הסנסורים הרבים באזור החשוב הזה, שהוא הבסיס לכל היציבה שלנו. המוח לא מקבל כמעט מידע שום מידע שימושי מכפות הרגלים, והן הופכות להיות איבר קצת זר לנו. לא פלא שרבים מאתנו חשים לא פעם אי נוחות לחשוף את כפות רגליהם.
המלצה שלי: נסו ללכת יחפים. כמה שיותר. קודם כל בבית, ובהדרגה על משטחים שונים גם מחוץ לבית, ככל שמזדמן. ובואו לתרגל על מזרון היוגה עם רגליים משוחררות מכבלים. בכל תרגול שיש בו עמידה- שימו לב מה מרגישות הרגליים, ונסו לחגוג את החופש שלהן מכבלים, ואת מלוא ספקטרום התחושות שניתן לנפיק מהן, אלו שמרבית היום נחסכות מאיתנו, וחבל שכך.